בסוף שנת החיים השניה קרוב לוודאי שהילד משיג הליכה. הליכה נחשבת להשגת עצמאות במרחב, במובן של: "אני יכול להגיע לכל מקום - אני גדול". במקביל זה שלב שבו מתפתח הרצון לעצמאות והזהות העצמית, ה-Self. בגיל זה מופיעים סממנים של גיל ההתבגרות אבל זה "גיל ההתבגרות של הילדות" כך שאין צורך להיבהל. זה לא אומר שמרגע שהוא מתחיל, הוא ממשיך. יש אפשרות שהכל עניין של פירוש ומחשבה ולכן חשוב שנבין, נקבל ונעזור לילד שלנו להיות עצמאי (במסגרת המוגבלויות) כדי שיגדל להיות עצמאי, מקבל החלטות ובעל בטחון עצמי.

 

חשוב לראות את המאפיינים/הסימפטומים המופיעים בגיל הילדות המעידים על הצורך של הילד לעבור מתינוק חסר אונים, נטול היגדים, אל שלב שבו הוא יודע לזהות או לפחות מתחיל לזהות את מה שנחוץ לו ומה שטוב עבורו. עומדים לידיו כלים חדשים ומשמעותיים שלא היו בשנת החיים הראשונה: השפה וההליכה.

​​

זהו שלב של התחלת התפתחות ה-self, ה"אני" הנפרד. ולכן בשלב זה נישמע הרבה: ״זה שלי״; ״אני לבד״; ו-״לא״, מתוך רצון לעמוד על שלו ולהעמיד אותנו במבחן  ולבדוק עד כמה נשחרר את החבל. אני מציעה כל זאת כדרך נוספת לפירוש ההתנהגות. זו בוודאי שאינה הדרך היחידה אבל חשוב לקחת בחשבון חלק ממרכיבי העצמאות המוזכרים בכתבה זו.

 

לפעמים יבוא מאבק כוח או כעס לא מוסתר במטרה להשיג את העצמאות או את הרצון וכל זאת מתוך רצון חזק של ילדנו לחוות את הכוח שקיבל לידיו שהוא כאמור תקשורת ועצמאות מוטורית.

• חשוב להסתכל על התנהגות זו של ילדינו מנקודת מבטו של הילד "הכסא קטן ולא נוח"

• חשוב שנהיה הורים פחות ביקורתיים ויותר מאפשרים

• חשוב להבין מה מסתתר מאחורי אותה דרישה לעצמאות

 

זהו שלב שבו מתחילה להתפתח הזהות העצמית והילד מנסה להשתחרר מהתלות בהורים. הוא מסוגל לומר את רצונותיו ולעמוד על שלו, לשלוט בסביבתו ומתחילה הבנה אינטלקטואלית שפירושה הוא שהילד לומד מה עובד ומה לא. הוא יכול לעשות מניפולציות ומסוגל לצפות לתוצאה ספציפית מראש.

 

הכול קורה לו בבת אחת ולכן לא תמיד יהיה מקום לתהליך לינארי שכן יש חשיבות, לשני הצדדים, להתרגל למצב החדש. הילד מבחינתו מביע את צרכיו ורצונו ובעבורו זאת התנסות ראשונית שהיא בגדר "פריצת דרך" משמעותית. ושוב להזכירנו כי אנו ההורים אמורים להיות "המאפשרים" . לנו כהורים חשוב לשים למטרה לגדל את ילדינו לעצמאות ולשם כך חשוב לעודד אותם לעמוד (משמעות כפולה) על רצונותיהם, לעזור להם לזהות את צרכיהם ולהביאם לידי ביטוי.

 

בשלב זה הילד מתחיל לגלות את העולם בדרך שונה מזאת שראה עד כה, ומגלה עולם שמעורר בו סקרנות, ושכעת יש לו איזה סוג של שליטה עליו, ומתחיל לשאול הרבה שאלות ״למה?״.                                                              

 

נכון וחשוב: לא תמיד נוכל לתת עדיפות לרצון הזה להיות עצמאי אבל חשוב להיות מודעים להשפעה של ההתנהגות שלנו במקרה ולא נאפשר לעצמאות זאת לבוא לידי ביטוי או לחילופין אם נעודד אותה וכן נאפשר לה לבוא לידי ביטוי, על כל הכרוך בזה. אני מתכוונת לאי נוחות, שכן בוודאי שיותר נוח לקבל החלטות עבור ילדנו ויותר נוח לגרום להם לעשות מה שנוח עבורנו אולם לטווח הרחוק יותר נוח לאפשר להם עצמאות ושותפות בקבלת החלטות.

 

חשוב לגלות הרבה סבלנות. אם יש... שכן לגיטימי ומותר שלא תמיד תהיה. חשוב שנהיה אותנטיים ונאפשר לילדנו את שתי החוויות: תגובה סבלנית ותגובה בלתי סבלנית.

 

חשוב שנזכור:

• גם אם ננסה להסתיר מילדנו את הרגשות האמיתיים, הם יחושו בכך. לכן מוטב לשתף אותם ולהרוויח חשיפה לעולם הרגשי הכולל אכזבה, כעס או לחילופין שמחה, התרגשות וסיפוק לעומת חוסר סיפוק.

• יש להתחיל להקפיד על טון דיבור של אדם בוגר וכן שימוש באוצר מילים עשיר ובמשפטים נכונים ולוותר על טון דיבור תינוקי ובשימוש בקיצורי מילים תינוקיות.

 

בתקופה זו מתחיל הילד שלנו להיות חלק מקבוצה, חלק ממסגרת חברתית. ישנם ילדים בשלים יותר וישנם בשלים פחות, זה בהחלט תלוי במקום הילד במשפחה ומידת חשיפתו לחברה, אבל לא רק. ישנו גם איזון פנימי של כל ילד שישפיע על מידת התעניינותו בחברה ובסביבה. למעשה זאת התחלה של תהליך הסוציאליזציה כאשר בפעם הראשונה מופנים כלפיהם דרישות חברתיות.

 

הקושי שלנו ההורים הוא לאפשר זאת כשלמעשה מצד אחד הילד אינו תינוק אבל עדיין אינו גדול. ואולי התסכול הוא לא רק שלנו? מצד אחד הילד מרגיש שליטה על הסביבה ולעיתים מתוך זה שהוא מושך תשומת לב "ומנהל את העניינים", ומצד שני ברור שעדיין אינו שולט על הכל ולכן ייתכן וכשישמע את המילה "לא" יגיב בחוסר אונים וישתטח על הרצפה.

 

מבחינה התפתחותית קיימים שני גורמים המשפיעים בתקופה זאת:

• ההתפתחות המוטורית: הוא עצמאי ולא ניתן לשים אותו במיטה, בלול או בעגלה. הוא עצמאי בשטח.

• התפתחות השפה והחשיבה: אוצר המילים הולך וגדל והוא מסוגל להביע את עצמו מילולית ולאו דווקא התנהגותית.

 

חשוב לשים לב להתנהגותו כי ייתכן ועדיין קיים קושי להביע את עצמו כשאנו שואלים: תגיד לי מה אתה רוצה, תדבר, אתה יודע לדבר. ייתכן ולעתים החשיבה יותר מפותחת מהיכולת שלו לבטא את עצמו ועל כך התיסכול. כאן חשובה התערבותנו על מנת לצמצם את התסכול ולתת לו הרגשה שמבינים אותו על יד כך שנעזור לו לבטא את עצמו.

 

תופעה נוספת כדרך לבטא את עצמאותו והתבדלותו היא הרכושנות: "זה שלי" או "אני לבד". חוויות ה"לא" מאד משמעותית מבחינת הילד. זו דרכו להגדיר את האינדיבידואליות שלו, הוא מנסה לעשות דברים לבד ולחשוב לבד, וחשוב שההורים יאפשרו לו לעשות זאת על פי היכולת שלו:

• אפשר לתת לו להתלבש לבד

• להסתבן לבד

• או לאכול לבד גם אם זה מלכלך

 

יש חשיבות גדולה בכך שאנו מאפשרים לילדנו לחוות עצמאות, זו הדרך לחינוך ללקיחת אחריות, אבל אין זה אומר שצריכים לוותר לו, בהחלט חשוב להציב גבולות. חשוב לנו ההורים להבין שלעיתים התפרצויות הזעם נובעות מבלבול וזו בקשה להצבת גבולות ברורים. חשוב מאד להציב גבולות בהתאם לסיטואציה, אל תמהרו לשים גבולות שאינם רלוונטיים או כאלה שאינם מתאימים לאופי שלכם, שכן גבול פירושו לשים מגבלה שתאפשר לילד בטחון ומענה לבלבול שלו באותו רגע.

​

דרך אפשרית להצבת גבולות היא לאפשר לילד "כאילו" לשלוט במצב ע"י בחירה אחת משתי אפשרויות למשל: ״אתה יכול לבחור בין… לבין…״. במצב זה הילד מתנסה בקבלת החלטות וגם נהנה מהיכולת שלו לשלוט במצב. דרך נוספת להימנע מעימותים היא הרתימה. לרתום את הילד לבקשתנו. לדוגמה: "היום אני צריכה שתעזור לי להכין לך אמבטיה" או "בוא נכין יחד״.

 

חשוב לבחור על מה להתעקש. ילדים בני 2-3 שנים אינם מסוגלים להבין את ההיגיון העומד מאחורי דרישת הוריהם וחוסר ההבנה הזה גורם להם לתסכולים רבים. שיתוף הפעולה עם הילד גורם לו הרגשה של חיוניות והיא משמעותית בשלב זה של התפתחות ה-self.

​

לסיכום

חשוב לנו ההורים לראות את התנהגותם של ילדינו כחלק "ממלחמת העצמאות" שלו ולקבל זאת בהבנה ובאהבה שכן גם אנחנו גדלנו כך. לאפשר לילדנו עצמאות זו הדרך ללמדו לקחת אחריות לטווח הרחוק. ילד שמאפשרים לו להיות עצמאי הוא ילד שמרגיש שסומכים עליו ונותנים בו אמון. אלה הן שתי המילים להקניית בטחון עצמי ולדמוי עצמי גבוה. הדרך הזאת של אמון הדדי היא הדרך לכבוד הדדי, ואל נשכח שאת הדרך הזאת אנחנו סוללים .