© 2019 כל הזכויות שמורות לאורלי נייגר

הרבה פעמים אני פוגשת הורים מתוסכלים מכך ש"הילד לא אוכל".

אני יודעת שאין נחת יותר גדולה מלומר "הילד אוכל טוב" או "ברוך השם, עם האוכל - אין בעיה", עד כדי כך שלעיתים אני פוגשת הורים שמעדיפים לראות את ילדם עם עודף משקל וזאת למרות שהתחלואה מספר 1 בעולם המערבי היא השמנת יתר. שלא לדבר על דימוי עצמי נמוך אצל ילדים שמנים וכבדות בתנועה. כתוצאה מכך כתבתי מאמר על:

 

אכילה  כהזדמנות לתקשורת וכהנאה
אכילה מכבדת

התינוק

למידת אכילה מתחילה בלידה. בשלב זה בחייו של התינוק האכילה היא הבסיס למערכת יחסיו עם העולם. כשהוא רעב הוא אומלל וחש בדידות. הופעת דמות מוכרת מיד כשהוא בוכה, המביעה רגישות והבנה לצרכיו, מקשרת אצלו רעב עם הנאה וכך התינוק שלנו מרגיש נאהב ורצוי.

 

בשנת החיים הראשונה כאשר התינוק לומד לפתח יחסי תלות עם האובייקט הדומיננטי בחייו אלה יחסי Attachment -ההתקשרות. יחסים רגשיים אלה מבוססים על גירוי ותגובה. התגובה של האובייקט לקריאתו (גירוי) של התינוק לאוכל היא חלק מתהליך זה ולכן כל יחסי ההתקשרות יכולים להתבסס על ההאכלה.

 

בהדרגה תחול הפרדה של דמות האובייקט, והסביבה תתפוס תפקיד משמשמעותי.

תהליך זה כרוך ב-3 גורמים:

  • החזקה Holding

  • טיפול Handling

  • הצגת אובייקט Object presenting

 

יחסים אלה יבואו לידי ביטוי גם באופן ההאכלה כי בתקופה זאת, שעה שנענים לצרכיו, לומד התינוק שאינו צריך לעשות "מהומות" כדי לזכות בתשומת לב, ובכדי לעזור לתינוק במשימה הרגשית עליו להיות מודע ובוטח הן בעצמו והן בעולם הסובב אותו. צריך לגלות קבלה, סקרנות ורוח ספורטיבית שעה שנענים למה שהוא צריך ורוצה.

מיומנויות האכילה של  התינוק בשלב זה של חייו מוגבלות מאד אך הן מספיקות. בעזרת רפלקס המציצה הוא מסוגל לתפוס את הפיטמה, למצוץ ולבלוע. מאופן האכלה ניתן להשפיע על התנהגות היילוד: אמהות אוהדות, תומכות ונעימות לגבי האכלה לימדו את תינוקותיהם שהעולם הוא מקום נפלא, שם מתיחסים אליו בתשומת לב וכבוד. לעומתם, תינוקות שלא קיבלו את מזונם עם הבנה והנאה, למדו שעליהם להילחם כדי לקבל את מה שהם רוצים, או פשוט ויתרו והסתפקו במה שקיבלו.

קיום יחסי האכלה חיוביים דורש  חלוקת אחריות. ההורה אחראי למה שמוצע לילד לאכול והילד אחראי לכמות הנכנסת לפיו. יש להתחשב במידת הרעב והפניות של התינוק לאכול. לעיתים נקפיד על אכילה לפי לוח זמנים קבוע מבלי לתת לתינוק את ההזדמנות ללמוד לבקש אוכל ולהביע את רעבונו. רק במידה ויש חשש בריאותי חשוב להאכיל את התינוק מבלי להתחשב בהבעת צרכיו.

 

 

הפעוט

הפעוט מתחיל לעמוד על שלו. הוא מתחיל לחשוד שהוא אדם נפרד מהדואגים העיקרים שלו ועושה זאת ע"י ניסוי ועמידה על שלו. הוא נעשה דווקאי ע"י אמירת "לא"  בכדי להוכיח את כוחו ועצמאותו. בשלב זה גם המזון המוצע לו  מגוון יותר אך יש להקפיד על הכלל שאחריות האוכל היא בידי הפעוט ובכך להימנע מעימותים איתו.

יש לקחת בחשבון שבשלב זה יש פחד מפני התייחסויות חדשות שמתורגם באכילה (ניאו פוביה) לכן חשוב לתת לו להתנסות בקצב המתאים לו כאשר ההאכלה היא גם דרך להצבת גבולות.

 

פעוטות, כמו ילדים בכל הגילאים זקוקים בצורה נואשת לגבולות כדי להרגיש בטוחים וכדי לשחררם ללמוד לחיות בעולם. אם אין מציבים גבולות לפעוטות הם נעשים חרדים ומרגיזים ומתנהגים יותר ויותר בצורה נואשת שלא מתאימה לסביבה. בשלב זה יש לעבור ל- 3 ארוחות וביניהן ניתן לספק ארוחות ביניים, כאשר ארוחות הביניים מהוות מוצא, אך חשוב גם בהן להציב גבולות.

הורה , ילד וסגנון האכילה - אלה הדברים שיקבעו את סגנון האכילה במשפחה. בשלב זה מתחילים להתפתח יחסים של ארוחה סביב שולחן. יש לשים לב מחד שהתנהגות הילד תהיה הולמת את אווירת הארוחה ואילו על ההורים להיות האחראים להעניק לו נוחות רגשית ואת העידוד שהוא זקוק לו כדי לשבת ליד השולחן וכדי להתנסות במאכלים חדשים. יש לגלות סובלנות למאמציו ולקשייו של הפעוט, ולהתעלם מהדברים שניתן להתעלם מהם כגון אכילה עם הידיים כיוון שחשוב לתת לו את החוויה שהוא מצליח באכילה.

 

 

הילד בגיל הגן

בעוד האינדיבידואציה היתה משימתו של הפעוט, האינטגרציה היא משימתו של הילד בגיל הגן. מיומנויות אכילה של הילד בגיל הגן ממשיכות להתפתח ולהשתפר, הניאופוביה מצטמצמת ככל שמצטבר ניסיון עם מזון והילד יכול לדבר ולבטא את פחדיו וצרכיו גם לגבי מזון. הילד משתפר בלעיסה ובליעה, הוא נעשה נקי יותר ועקבי יותר בשימוש בכלי האוכל ובשתייה מכוס מבלי לשפוך.

הוא מתגאה ביכולות האכילה שלו ואוהב לאכול עם שאר בני המשפחה.

 

הרבה הורים חושבים שאם לא נגרום לילד לאכול הוא לא יאכל, אולם אין הדבר כך. הילד ירכוש את המיומנויות שלו גם אם לא נפעיל עליו לחץ. ילדים יכולים לזהות לחץ בהאכלה אפילו בצורותיו המסוות ביותר. בשלב זה הילד יכול להבחין בין התנהגות חברתית מקובלת או לא מקובלת ויכול להביע את עצמו ולפתור בעיות בדרך הולמת. הוא לומד לשלוט בדחפים שלו ולחכות, הוא מפתח את השקפותיו לגבי מי הוא ומה הוא, מה ערכו ומה הוא מסוגל לעשות.

 

הילד בגיל הגן להוט להרשים את ההורה ולכן יחקה כל התנהגות שתיחשב בעיניו כמרשימה, אך גם בתקופה זו חשוב להציב גבולות ולאכוף כללים, אבל זה צריך להיות קשור בהתנהגות הילד כדי שילמד ויחווה הרגשה טובה בה בשעה שילד בגיל הגן יפתח רעיונות משלו לגבי אכילה.

המטרות ההוריות בתחום האכילה הן לעזור לילד להעשיר את מגוון המזונות וללמוד להתנהג בצורה הולמת כשהוא אוכל במצבים חברתיים שונים. נושאים כגון גדילה ואחריות, אהבה ומגבלות מתבטאים בתחום האכילה, כמו בכל היבט אחר בחיי הילד בגיל הגן. אם מציבים ציפיות ברורות ומציאותיות לגבי אכילה, הילד ישתדל להגשים ציפיות אלו ואם שמים מאכלים מסוימים על  השולחן הילד ילמד לאכול מהם וליהנות.

 

הילד בגיל בית ספר

הילד בגיל בית ספר מעריך את אי תלותו בהורים. הוא מתגאה בביצוע המשימה שהציבו לו אבל מעדיף לעשות זאת ללא פיקוח. הוא מתענג מחד על תחושת העצמאות אך לא יאהב אם הוריו ירפו ממנו או לא יכירו בהישגיו. בשנים המאוחרות יותר בגיל בית ספר הילד זקוק להישגים כדי לבסס את ערכו בעיני עצמו ובעיני אחרים. תפקיד ההורים בשלב זה לתת לילד את ההרגשה שמכבדים ומעריכים אותו על ידי ותוך כדי עידוד לפתור בעצמו את הבעיות שהוא מעלה.

 

בגיל זה הילד סקרן ונלהב לגבי אכילתו וירצה להשתכלל ככל יכולתו, זאת כמובן בתנאי שיקבל את תמיכת ההורים לכך. בשעה שתיערך ארוחה משפחתית ובהנחה שסביב השולחן יש אוירה תומכת ואוהדת יהיה חשוב לילד להיות נוכח בה ולהצטרף חברתית. זאת בתנאי שהוא מרגיש רצוי, נאהב, חשוב ומשמעותי כתורם לאווירה.

האכילה תיעשה בצורה עניינית, הוא יקבל את רוב המאכלים המוצעים לו ויידע לסרב לשאר, בנימוס, אולם במידה ולא ייתכן ויש לשנות את אופן האכיפה ושמירה על הגבולות והכללים. אחריות התפריט עדיין בידי ההורה אך עיקר הדגש בגיל זה הוא באווירה סביב השולחן.

גיל ההתבגרות

הנושאים הבסיסיים המעסיקים את המתבגרים הם אוטונומיה וזהות. הם חווים את העולם כבמה - כאילו כולם כל הזמן שמים לב אליהם כפי שהם שמים לב לעצמם ולכן הרגישות שלהם לעצמם ולעולם גבוהה מתוך ההתעסקות שלהם בעצמם. למתבגר ישנן אגדות אישיות – הוא טווה פנטזיות של תהילה גדולה או עושר, יש לו את היכולת המיוחדת במינה הן לדמיין אפשרויות לוגיות רבות ובה בשעה להתכחש למציאות כשהיא מפריעה לפנטזיות שלו.

המפתח ליחסים הדדיים בגיל זה הוא התקשורת, כלומר ניהול שיחות. עלינו ללמוד לחלוק איתם את מה שאנחנו ההורים חושבים, ממה אנחנו מודאגים וחשוב באותה מידה להקשיב מה הם חושבים ולשמוע את הצעותיהם או לחילופין את דאגותיהם ולהפוך אותם לשותפים פעילים לא רק בבחירת במזון אלא גם בתהליך ההכנה. יש לתת להם תפקידים כגון סידור השולחן, הורדה מהשולחן ואפילו להתייעץ איתם לגבי התפריט.

כשתהליך הגדילה מתנהל בצורה סבירה, הוא לא מורגש. חשוב לתת לילד הרגשה שאנחנו דואגים לצרכיו, גם כאן הכוונה לא רק לצרכים הפיסיים אלא גם לצרכים הרגשיים. זהו תהליך מאד עדין ועל ההורה להיות מעורב ובאותה עת לאפשר מרווח מחיה כפי שזקוק לו כל אחד.

 

המתבגר אוכל במידה רבה בעולמו שלו. הוא יכול להעדיף לאכול במזנון למזון מהיר, לאכול עם חברים או להתחיל דיאטות ולדלג על ארוחות משפחתיות. ולכן כאן יש תפקיד חשוב לאווירה המשפחתית ולמשמעות של ארוחה משפחתית. גם כאן יש משמעות לאכיפת החוקים ולכללים תוך חשיבות לרתימה ולשיתוף פעולה ולא לאכיפה נוקשה ולא מתפשרת שתשיג את ההיפך.

במשפחתנו מנצלים את זמן הארוחה לשעת שיחה. זו הזדמנות שלנו לשבת יחד ולספר על עצמינו והרבה פעמים הילדים שלי שואלים בשעת הארוחה: "נו, אז על מה נדבר?״. קורה גם שאני יוזמת ארוחה משפחתית כשאני רוצה לדבר על משהו של המשפחה.

לסיכום

ניסיתי להראות איך נשזרים יחסי הורה – ילד במעגל החיים בתחום הבסיסי של אכילה. איך מתוך תלות מוחלטת ועד לעצמאות מוחלטת אנחנו, ההורים, יוצרים לילדינו דפוסי חיים משמעותיים כל–כך בתחום האכילה, דפוסים שיבואו לידי שימוש וביטוי ביחסים של הילדים שלנו:

  • עם המשפחה

  • עם העולם

  • עם עצמם

  • עם החברים שלהם

  • וכהיזון חוזר גם איתנו בתוך מעגל החיים

מהתקשרות לתקשורת