אני לבד...
בסוף שנת החיים הראשונה ההישג המשמעותי הוא הליכה. לכאורה, הישג מוטורי אבל הליכה היא הישג שיש בו הרבה מעבר למוטוריקה, היא נותנת לפעוט תחושה של עצמאות: "אני יכול להגיע לכל מקום-אני גדול", במקביל זה שלב שבו מתחיל שלב ההיפרדות Separation Individuation מדמות העיקרית ומתפתח הרצון לעצמאות והזהות העצמית: ה- Self שיבוא לידי ביטוי ברצון של הפעוט להתנסות בעצמו ולבדוק את גבולות היכולות שלו.
בגיל זה מופיעים סממנים של גיל ההתבגרות אני מכנה אותו "גיל ההתבגרות של הילדות", לא צריך להיבהל זה לא אומר שמרגע שהוא מתחיל הוא ממשיך יש אפשרות שהכול עניין של פירוש ומחשבה ולכן חשוב שנבין, נקבל ונעזור לילד שלנו להיות עצמאי (במסגרת המוגבלויות) כדי שיגדל להיות עצמאי, מקבל החלטות ובעל בטחון עצמי. בצד רכישת הליכה מתחילה רכישת שפה ומתחילה היכולת של הפעוט לשתף אותנו, לבקש, ללמוד להביע את רגשותיו ואת ה"עמדה" שלו ביחס למה שקורה איתו. מצד אחד, נלמדת ההשפעה שיש לתקשורת ושפה על החיים שלהם בפרט ובכלל, הם יחפשו בכל דרך לחקות את הסביבה: ממלמול או גי'יבריש היכולת התקשורתית מתרחבת ליכולת לתקשר לשיח מילולי, נצלו זאת ותנו לילדכם את ההזדמנות להרגיש שאתם מבינים ושהם ישות חשובה עם דעות שיש להתחשב בה, יחד עם זאת חשוב גם לקרוא את האיתותים מעבר למילים, לפעמים הם יגידו "לא" כמארגן התפתחותי ולאו דווקא מתוך כוונה "לא"...נסו להרחיב את המשמעות על ידי קריאת הכוונה שתבוא לידי ביטוי בשפת הגוף ובהבעת הפנים.
החשיבות לראות את המאפיינים/הסימפטומים המופיעים בגיל הילדות ומעידים על הצורך של הילד לעבור מתינוק חסר אונים, נטול היגדים, אל שלב שבו הם מתחילים לזהות את מה שנחוץ להם ומה שטוב עבורם. ועומדים לידיהם שני כלים חדשים ומשמעותיים שלא היו בשנת החיים הראשונה:
השפה שמתפתחת ממילים בודדות למשפטים.
הליכה – עצמאות תנועתית שתלך ותתרחב למרחבים השונים: גן שעשועים ומשחק משותף עם בני גילו ועם המבוגר, חקירת המרחב מתרחבת התנועות משתכללות והוא או היא מצליחים להפריד תנועות ולטפס על חפצים ומדרגות בעמידה. לתפוס ולזרוק כדור, לבעוט עד כדי התחלה של משחק כדור-רגל עם המבוגר.
זה שלב של התחלת התפתחות ה-self ה"אני" הנפרד ולכן בשלב זה נישמע הרבה
"זה שלי"
"אני לבד"
"לא" מתוך רצון לעמוד על שלו ולהעמיד אותנו במבחן : השאלה עד כמה נשחרר את החבל? לפעמים זה יכול להיות מלווה במאבק כוח או כעס לא מוסתר במטרה להשיג את העצמאות או את הרצון וכל זאת מתוך רצון חזק של ילדנו לחוות את הכוח שקיבל לידיו שהוא כאמור: תקשורת ועצמאות מוטורית.
חשוב להסתכל על התנהגות זו של ילדינו מנקודת מבטו של הילד "הכיסא קטן ולא נוח"
חשוב שנהיה הורים פחות ביקורתיים ויותר מאפשרים.
חשוב להבין מה מסתתר מאחורי אותה דרישה לעצמאות?
זהו שלב שבו מתחילה להתפתח הזהות העצמית והילד מנסה להשתחרר מהתלות בהורים, לומר את רצונותיו ואת הרצון לעמוד על שלו, לשלוט בסביבתו ומתחילה הבנה אינטלקטואלית שפירושה: הילד לומד מה עובד ומה לא?, יכול לעשות מניפולציות ומסוגל לצפות לתוצאה ספציפית מראש.
הכול קורה לו בבת אחת ולכן לא תמיד יהיה מקום לתהליך לינארי שכן יש חשיבות להתרגל למצב החדש : בעבור שני הצדדים, הילד מבחינתו מביע את צרכיו ורצונותיו ובעבורו, זאת התנסות ראשונית שהיא בגדר "פריצת דרך" משמעותית ושוב להזכירנו כי אנו ההורים אמורים להיות "המאפשרים" .
לנו כהורים חשוב לשים לנו למטרה לגדל את ילדינו לעצמאות ולשם כך חשוב לעודד אותם לעמוד (משמעות כפולה) על רצונותיהם לעזור להם לזהות את צרכיהם ולהביאם לידי ביטוי.
בשלב זה הילד מתחיל לגלות את העולם בדרך שונה מזאת שראה עד כה, ומגלה עולם שמעורר בו סקרנות (יש לו איזה סוג של שליטה עליו...), ומתחיל לשאול הרבה שאלות בנוסח: למה? זכרו כי השאלה תופיע גם מתוך סקרנות וגם כהזמנה לשיח.
נכון וחשוב: לא תמיד נוכל לתת עדיפות לרצון הזה להיות עצמאי אבל חשוב להיות מודעים להשפעה של ההתנהגות שלנו במקרה ולא נאפשר לעצמאות זאת לבוא לידי ביטוי או לחילופין אם
נעודד אותה וכן נאפשר לה לבוא לידי ביטוי-על כל הכרוך בזה ואני מתכוונת לאי נוחות, שכן אין מה לומר יותר נוח לקבל החלטות עבור ילדנו ויותר נוח לגרום להם לעשות מה שנוח עבורנו אולם לטווח הרחוק יותר נוח לאפשר להם עצמאות ושותפות בקבלת החלטות, שתפו אותם בסיבה שהחלטתם לא לאפשר ותמיד נסו להעצים אותם: "זה באמת רעיון מקסים אבל עכשיו אנחנו"...ואולי להציע חלופה מתאימה למשל: אם הרצון ללכת לסבתא אפשר להגיד: "בוא נתקשר לסבתא" אפשר לקחת את זה למשחק סימבולי או באמת להתקשר לסבתא, או אם הילד רוצה להישאר עוד קצת בגן שעשועים אפשר להגיד: "באמת היה ממש כיף, תרצה שנבוא לכאן גם ב"...(ציינו מתי תוכלו לא סתם אמירה) או הציעו חלופה: אולי במקום גן שעשועים נלך/נעשה...
חשוב לגלות הרבה סבלנות: שכן, לגיטימי ומותר שלא תמיד תהיה...אבל חשוב שנהיה אוטנטיים ונאפשר לילדנו את שתי החוויות:
תגובה סבלנית
תגובה בלתי סבלנית.
חשוב שנזכור:
גם אם ננסה להסתיר מילדנו את הרגשות האמיתיים, הם יחושו בכך. לכן מוטב לשתף אותם ולהרוויח חשיפה לעולם הרגשי הכולל: אכזבה, כעס או לחילופין שמחה והתרגשות וסיפוק לעומת חוסר סיפוק .
יש להתחיל להקפיד על טון דיבור של אדם בוגר וכן שימוש באוצר מילים עשיר ובמשפטים נכונים ולוותר על טון דיבור אינפנטילי ובשימוש בקיצורי מילים תינוקיות.
בתקופה זו מתחיל הילד שלנו להיות חלק מקבוצה, חלק ממסגרת חברתית, ישנם ילדים בשלים יותר וישנם בשלים פחות, זה בהחלט תלוי במקום הילד במשפחה ומידת חשיפתו לחברה, אבל לא רק- ישנו גם איזון פנימי של כל ילד שישפיע על מידת התעניינותו בחברה ובסביבה. זאת התחלה של תהליך הסוציאליזציה כאשר בפעם הראשונה מופנים כלפיהם דרישות חברתיות.
הדרישה שלנו לחוות יחד איתו מה היה בגן? דורשת הכנה והבנה כיצד נוכל לעשות את זה בשיח מותאם? שימו לב שאתם מדברים אליהם בגובה העיניים (אולי בכפל משמעות), כשהמסר הוא: תקשורת מקדמת את הרצון להתאמן לתקשר את רצונותיי, את חוויותיי - אותי!
התפתחות השפה קשורה בהתפתחות המיומנויות המוטוריות לכן בד בבד עם התקשורת וההקשבה תאפשרו לילדכם להתנסות במרחבים השונים ולגלות את העולם כפי שהוא נגלה עבורכם.
הקושי שלנו ההורים לאפשר זאת כשלמעשה מצד אחד הילד אינו תינוק אבל עדיין אינו גדול, והתסכול אולי הוא לא רק שלנו????
מצד אחד הילד מרגיש שליטה על הסביבה ולעיתים מתוך זה שהוא מושך תשומת לב "ומנהל את העניינים", ומצד שני ברור שעדיין אינו שולט על הכול ולכן ייתכן וכשישמע את המילה "לא" יגיב בחוסר אונים וישתטח על הרצפה.
מבחינה התפתחותית קיימים 2 גורמים המשפיעים בתקופה זאת:
ההתפתחות המוטורית: הוא עצמאי ולא ניתן עוד לשים אותו במיטה, בלול או בעגלה נגד רצונו שכן, הוא עצמאי בשטח…
התפתחות השפה והחשיבה: אוצר המילים הולך וגדל והוא מסוגל להביע את עצמו מילולית ולאו דווקא התנהגותית, (חשוב לשים לב להתנהגותו כי ייתכן ועדיין קיים קושי להביע את עצמו כשאנו שואלים: תגיד לי מה אתה רוצה?, תדבר, אתה יודע לדבר), ייתכן ולעיתים החשיבה יותר מפותחת מהיכולת שלו לבטא את עצמו ועל כך התסכול: כאן חשובה התערבותכם ההורים על מנת לצמצם את התסכול ולתת לו הרגשה שמבינים אותו על יד כך שנעזור לו לבטא את עצמו: תמיד נסו להציע חלופות.
תופעה נוספת כדרך לבטא את עצמאותו והתבדלותו היא הרכושנות: "זה שלי" או "אני לבד".
חוויות ה"לא" מאד משמעותית מבחינת הילד זו דרכו להגדיר את האינדיבידואליות שלו, הוא מנסה לעשות דברים לבד ולחשוב לבד וחשוב שההורים יאפשרו לו לעשות זאת על פי היכולת שלו. נסו לחשוב איזה פעולות יוכל לעשות לבד
להתלבש לבד
להסתבן לבד
לאכול לבד גם אם זה מלכלך
יש חשיבות גדולה בכך שאנו מאפשרים לילדנו לחוות עצמאות, זו הדרך לחינוך, ללקיחת אחריות, אבל אין זה אומר שצריכים לוותר לו, בהחלט חשוב להציב גבולות.
חשוב לנו ההורים להבין שלעיתים התפרצויות הזעם נובעות מבלבול וזו בקשה להצבת גבולות ברורים. חשוב מאד להציב גבולות בהתאם לסיטואציה, אל תמהרו לשים גבולות שאינם רלוונטיים או כאלה שאינם מתאימים לאופי שלכם, שכן גבול פירושו לשים מגבלה שתאפשר לילד בטחון ומענה לבלבול שלו באותו רגע.
דרך אפשרית להצבת גבולות היא לאפשר לילד "כאילו" לשלוט במצב ע"י בחירה אחת משתי אפשרויות למשל:
אתה יכול לבחור בין... לבין... במצב זה הילד מתנסה בקבלת החלטות וגם נהנה מהיכולת שלו לשלוט במצב.
דרך נוספת להימנע מעימותים היא הרתימה: לרתום את הילד לבקשתנו לדוגמה: "היום אני צריכה שתעזור לי להכין לך אמבטיה" או "בוא נכין יחד"...
חשוב לבחור על מה להתעקש, ילדים בני 1-2 שנים אינם מסוגלים להבין את ההיגיון העומד מאחורי דרישת הוריהם וחוסר ההבנה הזה גורם להם לתסכולים רבים.
שיתוף הפעולה עם הילד גורם לו הרגשה של חיוניות והיא משמעותית בשלב זה של התפתחות ה-self
לסכום:
חשוב לנו ההורים לראות כי המעבר להליכה משמעותי וחשוב גם מבחינה מוטורית שכן, נפתחות בפני ילדינו אפשרויות שלא היו קודם: הליכה, ריצה, ניידות בעולם מתוך שליטה וחוויה של "אני יכול", השגת הליכה מאפשרת התנסות חדשה במרחבים השונים גם בעולם הגשמי וגם בעולם החוויתי, הרגשי, החברתי והתקשורתי: פתאום אפשר לקחת את המבוגר ביד ולהראות לו מה אני רוצה, להצטרף למשחק עם עוד ילדים, לחוות את הגוף שלי מצליח להתמודד עם מטלות מאתגרות ומאפשר חווית הצלחה: מסוגלות: יכולת!, זה מעודד שימוש בשפה דבורה: אם תאפשרו להם להגיד בעצמם ולא תגידו בשבילם הם יחוו את היכולת שלהם גם אם נדרש לכך מאמץ.
לאפשר לילדנו עצמאות זו הדרך ללמדו לקחת אחריות לטווח הרחוק, ילד שמאפשרים לו להיות עצמאי הוא ילד שמרגיש שסומכים עליו ונותנים בו אמון ,אלה הן שתי המילים להקניית בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה. הדרך הזאת של אמון הדדי היא הדרך לכבוד הדדי, ואל נשכח שאת הדרך הזאת אנחנו סוללים .
***בכתיבה השתמשתי בגוף ראשון ורבים מתוך מחשבה ליצור אי זהות בהזדהות.
