יופי של קושי

התפתחות היא רצף של קשיים. האם אנו כהורים מתמודדים איתם כראוי?

במסגרת עבודתי אני פוגשת הורים שמתקשים לאפשר לילדיהם להתמודד עם אתגר או קושי, שהם בהגדרתי מצבים הדורשים יציאה מאזור הנוחות (The Comfort Zone). אך יש לזכור כי כל קושי יכול להביא אתו צמיחה אישית, גם כשמדובר בתינוקות, פעוטות או ילדים. כבר בשנת החיים הראשונה מתחילה התמודדות ובצדה תחושת המסוגלות והיכולת. במעבר בין אבני הדרך נדרשות התמודדות, מסוגלות, סקרנות וחקירה.

התינוק מגיע לעולם עם יכולת התמודדות ובכל זאת הסביבה יכולה להשפיע עליה. זאת חלק מהתפיסה האקולוגית: התפתחות מושפעת מרבדים רבים. חשוב להבין כיצד לסדר את הסביבה וכיצד להתאים אותה לאבני הדרך. לדוגמה: סביבה מעודדת זחילה אמורה לכלול את כל אותם חפצים שאינם נייחים: לדוגמה כדור, צעצועים מתגלגלים ומשמיעים רעש או כל צעצוע שהפעוט אוהב ויכול לעורר אצלו סקרנות ורצון להגיע אליו. את כל אותם חפצים בודדים (אין צורך בהרבה) נשים במרחק של "כמעט נגיעה" ונאפשר לתינוק (מגיל שישה חודשים) ל"תכנן מסלול" (על חשיבות הזחילה ניתן לקרוא כאן).

אני מאמינה בקשר ההדדי בין התפתחות מוטורית לבין ההתפתחות המנטאלית- רגשית של הילד ושל הוריו. אתחיל בילד: ילד שחווה את עצמו מסוגל ויכול יראה הנאה בצד הנעה להתקדם לדבר הבא. הוא ילמד כבר מינקות שיש לו יכולת נפרדת מהאובייקט (דמות המטפל Caregiver). תחושה זאת מתפתחת כשהוא לומד שהוא בעל יכולת בחירה ושליטה על פעולותיו. לדוגמה: כשהוא מושיט זרוע ותופס חפץ, או עוצם עיניים כשנעשה חשוך, הוא לומד שהוא הסוכן של עצמו (self-agency). תחושה זאת היא חלק מתחושת העצמי המאורגנת. ואילו ההורה/ המבוגר, ככל שילמד שילדו מתמודד עם הסביבה המותאמת ומגלה סקרנות לחקירה ולהתנסות ירגיש סיפוק וגאווה וכך יוכל ללמוד על יכולותיו של ילדו.

איך הורים יכולים לעודד התמודדות והתפתחות של ילדם? לפעמים דווקא להורים פחות בשלים ומנוסים יותר קל להתחבר לחלק הילדי שבהם ואז הם לא מעמיסים על כתפיו הצרות של הילד ציפיות ובכך מאפשרים לו חופש. צריך לזכור כי רמת ציפיות גדולה ולא מותאמת מלחיצה והמסר עובר גם ללא מילים.

מקודם עסקנו קצת בסביבה המותאמת להתפתחות התינוק. ילדים יותר גדולים, שכבר הולכים ומתמודדים עם מטלות מוטוריות מתוחכמות, כגון קפיצה, רכיבה על אופניים, טיפוס על סולם בגן השעשועים ומשחק עם ילדים אחרים, כדאי לעודד. במיוחד כשנצפית עכבה מוטורית מסוימת שגורמת להם להימנע מפעולה. לא לתת להם מסר שהם לא עומדים בציפיות ומאכזבים. ובוודאי לא להגיד: "אל תפחד, זה קל". קרוב לוודאי שהתוצאה תהיה תסכול גדול יותר.

אימון הורי יכול ללמד את ההורה כיצד ללמד את ילדו להכיל את הפחד. פחד הוא דבר טוב, הוא נורה אדומה שצריך להתייחס אליה. אני ממליצה לומר לילד המפחד או החושש: "זה בסדר גמור שאתה מפחד עכשיו, אתה ממש לא חייב לעשות את זה. אם תרצה תוכל לעשות את זה בפעם אחרת". תגובה כזאת מכבדת את הילד ומאפשרת לו את חופש הבחירה וההתמודדות – בקצב שלו.

לדוגמה, ילד בן 3 שיש לו בעיה בארגון וחשש מגובה. הקושי שלו יתבטא למשל בחוסר יכולת לעלות במדרגות ללא תמיכה (כמצופה בגילו). ניתן להציע לו עזרה, לתת לו יד כדי לעודד אותו לעבור את המסלול. ואם זה לא עובד לחשוב על מסלול חליפי, קל יותר. זאת מתוך חשיבה על המושג "אזור ההתפתחות הקרוב" – הטווח שבין מה שילד יכול לעשות עצמאית לבין מה שהוא יכול לעשות עם סיוע. התפקיד שלנו, המבוגרים, הוא לעזור לילד להתגבר על הפחד בכוחות עצמו.

אם עושים השוואה בין הורות להתפתחות, הורה "תקוע" הוא זה שלא מגיב לסיטואציה ומשמר התנהגות או תגובה מסיטואציה אחרת, גם אם הן לא מביאות לפתרון. כך, לרוב אחד הצדדים יפרוש ללא תוצאות. על פי רוב יהיה זה ההורה ואז הוא גם משדר: אכזבה.

הגוף הוא הבית של הנפש. כל קושי או עיכוב בהתפתחות ילדנו הוא גם אתגר והזדמנות שלנו לצמיחה ולהעצמה.