יום שני 15.8.2022 - יום 4 בז'שוב

כהרגלי משכימה קום להליכה בעיר: היום יש לפולנים חג,

הכול סגור גם השוק...אני בשוק 😊תוך כדי הליכה אני מגלה גינות ופארקים יפהפיים. הפולנית שאני שומעת בסביבה היא היחידה שמזכירה לי את בית סבתא רוז'ה וסבא יעקוב הוריו של אבי ז"ל, מזג האויר המלטף והנעים, ניקיון הרחובות, הפרחים, הגינות והאנשים נעימים מאד, ז'שוב היא עיר במרכז פולין עם 200 אלף תושבים נמצאת 150 ק"מ מקרקוב עם בתים נמוכים, הפארקים והגינות הפורחות גורמות לי תענוג להלך בה.

כיכר העיר (בתמונה) מלאה בתי קפה ומסעדות ובשעות אחרי הצהריים היא מתמלאה ולקראת ערב ניתן לשמוע גם הופעות רחוב ומוסיקה מזמינה ונעימה.

למעונינים לתרום לTopaz: https://misaviv.co.il/2019/06/27/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%96%D7%A9%D7%95%D7%91/

בדרכי הבייתה אני שומעת את צלילי העוגב ונכנסת לכנסיה: תפילה, אני חושבת לעצמי, היא בכל מקום ואני מרגישה שהתפילה של הנוצרים שעומדים בכנסיה היא גם התפילה שלי יהודייה שעומדת בכנסיה וכל מה שרוצה להביא תפילה לעולם של שלום ואהבה שברגע הזה נראה כל כך לא מובן מאליו. המחשבה למיקום השלטרים (חדר משלה) בז'שוב נובעת מהסיבה שהיא עיר המרכז הקרובה ביותר לגבול זה איפשר מצד אחד נגישות יום יומית למעבר הגבול ולמרכז הקליטה הגדול בפישמישל (טסקו|) שכרגע אנחנו עושות מאמץ להגיע אליו בעיקר כדי לפרסם את הפרויקט ולהכין את "מחזור הנשים הבא".

הנשים שנמצאות בשלטר הגיעו הנה בעיקר להתאושש מהטראומה שעברו: חלקן ראו את בתיהן או במקרה הפחות נורא את העיירה שלהן או אולי ישבו במקלט לקול פצצות ואזעקות בלתי פוסקות ואנחנו תושבי מדינת ישראל מבינים את המשמעות של פצצות למרות שיש לנו ממ"דים ומקלטים יכולים לתאר לנו מה זה "פחד מוות" שגורם לך לעזוב הכול ולברוח חלקן, מדווחות כי לא ישובו עוד, חלקן, מעלות כעס גדול על הרוסים וחלקן ממתינות עד יעבור זעם וחולמות להתאחד עם בני משפחתם ועם החיים שהשאירו מאחור. הפרויקט אמור לתמוך בנשים מתוך סולידריות נשית, לעזור להן למצוא בתים, עבודה ובמקרה הצורך בתי ספר לילדים, לכל אחת ולכל אחד מהגורמים זה מורכב ואנחנו מנסות לעשות את החיבורים. אני עם יכולת חשיבה וניסיון חיים אבל בלי שפה נעזרת רבות בקטיה, המתנדבת הנוספת שיש לה שפות והרבה יידע.

סיפורי הנשים כוללים סיפור על אובדן של בני משפחה, אובדן רכוש ובתים חלקן השאירו את הבעלים או ילדים במלחמה או אולי אהובים (כל החיבור המשפחתי עושה רושם, שונה מאד מעולם המושגים שאנחנו חיים על פיו אם ניתן לומר כך בהכללה). היו שנסעו ברכבת אל הגבול והיו שהצליחו להיות מוברחים אליו ולהגיע בנס בדרכי תחבורה לא חוקיים, חלקן לקחו מכוניות חלקן נעזרו בתחבורה חלקן נסעו ימים כדי להגיע למקום מבטחים ועכשיו, אנחנו כאן כדי לתמוך ולתת להן את התנאים האופטימליים להתחלה חדשה.

לתמיכה בפרויקט: https://www.topaz.org.il/shelther/ ציטוט מדף הפייסבוק של Orna Angel אורנה אנגל https://www.facebook.com/photo/?fbid=5814088758607605&set=a.155619837787887&__tn__=%3C מיוזמות הפרויקט 'חדר משלה': ללא ספק הנשים הצעירות של העידן הלא פשוט הזה, הן העתיד- ועתיד טוב. לא רק כאן בישראל, בכל מקום בעולם, ואני אעשה הכול כדי לסלול להן את הדרך. אורקה - עוצמה נשית חובקת עולם

Orly Carmon Topaz Leading Social Innovations טופז טופז- ליזמות וחדשנות חברתית | Topaz- . .Leading Social Innovations

הגענו בבוקר לבית מס. 2 לודמילה סיפרה שמצאה עבודה אבל מבקשים ממנה 100 זלוטי (כ- 70 שקל) זה נראה חשוד מאד ואכן שלום לוי, חבר של אורנה ודורון (אחותי וגיסי) אמר לי שככל הנראה מדובר בעוקץ, בכל מקרה סקרן אותי להגיע למקום שאליו הופנתה, הצעתי לקטיה שניקח מונית וניסע שלם: אמנם מצאנו את מפעלGERBER אבל לא מצאנו עבודה, לרגע הייתה לי תחושה שאולי סתם מלפגוש אנשים ולהגיד להם שאנחנו רוצות לעזור לפליטות אוקראינים יכול לעבוד, אבל יכול להיות שעומס האוקראינים גרמו לכך שהפולנים כבר פחות פנויים לעזור, את זה אנחנו לומדות גם מסיפורי המשלחות של המתנדבות הקודמות. אורנה אנגל מספרת לנו שההתחלה הייתה מאד כאוטית וטראומטית פליטים הגיעו עם ילדיהם מורעבים אחרי שלא התקלחו שבועות גם הפליטות שלנו מספרות לנו שלא התקלחו שבועות כי הסתתרו בכנסיה, במטרו במקומות ציבוריים שלא הייתה אפשרות למקלחת.

קשה להאמין שההיסטוריה חוזרת על עצמה והעולם שותק, אני שמחה להיות חלק מהעולם המלטף והתומך. חלק מהעולם שאולי לא יכול לעשות יותר ממה שאנחנו עושות אבל התחושה שלא רק שתקתי משמחת ומעצימה אותי כאחת. כאן שוב המקום להודות לארגון טופז על האפשרות לפעילות התנדבותית ואולי התרומות שלכל אחד שקורא את הבלוג שלי תהיה הנתינה שלכם: למעוניינים לתרום לTopaz: https://misaviv.co.il/2019/06/27/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%96%D7%A9%D7%95%D7%91/

הסיפור של לודמילה מיוחד כמו כל סיפור של כל פליטה אחרת, לודמילה ברחה עם הבת שלה סופיה בת 10, ככל הנראה הן עברו תופת במלוא מובן המילה: ב- 4.3 עזבו את קורסטיין ונסעו לפולין. באו מאיזור גטמוני 5 ימים אחרי שהחלה המלחמה. כשהן נסעו במונית - 150 מ' לידם התפוצצה פצצה. היו ברכבת ללביב ומשם אחרי יומיים הגיעו לפולין. לודמילה מספרת לנו שהיו 5 שעות על רצפת הרכבת בקור. לסופיה היה דימום מהאף והיא התעלפה. הגיעו לפשמישל והיו חודש אצל משפחה. כשלודמילה מספרת לנו בשיחת היכרות על מה שעבר עליה היא בוכה אני לא מבינה מה לודמילה מספרת אבל אני בוכה איתה.

לפני שהגענו לבית קיבלנו דיווח על לודמילה שהיא אמא מזניחה את הבת שלה וצריך לראות מה קורה עם הבת שלה (המדהימה), אני פגשתי אמא טובה דייה, אמא שאוהבת את הבת שלה ודואגת לה ואמא שאולי לא יודעת אחרת. לודמילה חיה עם אמא שלה וסופיה מספרת הרבה על סבתא שלה, סופיה מתגעגעת לסבתא אבל כשהיא אומרת לי את זה היא היא מיד מפסיקה לספר אין לי ספק שאילו יכולתי הייתה מדברת עם סופיה הייתי רוצה לשמוע אותה, סופיה מאד רוצה לשחק עם שאר הילדים בבית וניכר כי היא לא ילדה שעומדת על דעתה וחשוב לה להיות עם שאר הילדות.

לודמילה נמצאת כבר 8 שנים במערכת יחסים עם גבר מטוניס, כשפרצה המלחמה היא ברחה אליו לטוניס אבל לא ידעה שצריך ויזה ולא נתנו לה ולסופיה להיכנס להיפגש איתו, מוחמד, בן הזוג של לודמילה העביר להם אוכל לשדה התעופה שם היו למשך שבוע בלי כסף בלי אוכל שלא לדבר על מקלחת. מוחמד, בדרך לא חוקית הצליח להשיג אשרה למספר ימים והן נשארו איתו למעלה מזמן האשרה ואז נתפסו והיו חייבות לעזוב את טוניס ארגון טופז בתיווך אחת המתנדבות שהייתה אוקראינית בעצמה שלח לה מימן את טיסתן לפנים משורת הדין כדי להציל אותן ולהביא אותן לפולין.

לסופיה יש עוד מעט יום הולדת והיא קבלה מאמא מתנה רולר בליידס ועכשיו סופיה כל כך שמחה ולומדת לרכב עליהם, אני אוהבת שסופיה מבקשת ממני לראות איך היא מצליחה ואיך היא משתפרת ועוד יותר אוהבת שהיא מבקשת ממני לשמור עליה ולתת לה יד.

אמא קנתה לסופיה רולר בליידס ליום הולדת

הסיפור של לודמילה מחזיר אותי למחשבה כמה מסוכן לשפוט, נראה שלא אוכל לדמיין מה עבר על לודמילה וסופיה ומה עובר עליהן עכשיו לא רק בגלל שאין לי שפה אלא שיש דברים שפשוט אי אפשר להבין לפעמים, אפילו כשחווים אותם אבל בוודאי כשלא...

אני משוחחת עם קטיה, העמיתה שלי כמה חשוב לא לשפוט אף אחת מהפליטות כפי שאולי כל כך קל לעשות.